בית ויולנזה (צאצאי קיראד וולפן)

ביום השוויון ה501 לעיר הכריזה היילי, היורשת לבית ויולנזה, על חזרת הבית לשמו העתיק – וולפן.
יחד עם השיבה לשם העתיק ובעקבות פעולות היילי וולפן והאחות ניקה וולפן הבית שירד מגדולתו חזר לצבור כוח בלייבון, לקח חלק בהקמה מחדש של חצר האצילים, גייס נושאי דגל ואנשי בית וצבר פופולריות בקרב אזרחי העיר.
על דגל הזאב של וולפן נחקקו העקרונות אומץ, נאמנות וחירות לעיר. כיום אחד מאצילי הבית הוא שר הצבא של צבא לייבון והבית עומד במעגל הפנימי של הבתים העתיקים בחצר האצולה.

מבין כל בתי האצולה של לייבון, בית וולפן, “הזאב האדום” (לימים בית ויולנזה), גילם את הצד המרדני של הרוח החופשית של לייבון.

אצילי וולפן לבשו בגאווה את הזאב האדום על רקע שחור ולבן (המייצגים טוהר מידות ועמידות הרוח) ודיברו בגלוי על מרד חמוש כנגד אורוק. היה זה לסטור וולפן, נכדו של קיראד “הזאב האדום”, מייסד השושלת, ששלח את אותו פתק מפורסם לדוכס נורמנד: “מימיו של האסטאל לא פרצו לעולם מבין ירכייך, וכך גם לייבון, לא באה לעולם מהבל נשימתו של מלך אורוק.” באופן לא מפתיע, גם לסטור וולפן מת בשדה הקרב; כמו גם רוב אצילי הבית.

מתוך בתי האצולה הגבוהים של לייבון, נטו בני וולפן להתחתן רק בקרב אצילי לייבון, ויותר מכל, עם אצילי ויולנזה. האגדה מספרת שאמלי וולפן, בתו הבכורה של ארן וולפן, התחצפה לאביה מול אציליו; הוא גער בה והשפיל אותה בחזרה, מעדיף את אחיה הצעיר, אנדר, על פניה; סביר יותר שארן, כמו אצילים רבים אחרים, העדיף שבנו יירש אותו על פני בתו, והסיפור הוא רק תירוץ (חוקת לייבון המקורית, בעקבות המלכה סרין, מעניקה את ראשות הבית לצאצא הבכור, בין אם גבר או אישה; מצער להודות שלאורך השנים אצילים רבים הצליחו להוריש את תוארם ורכושם לבן או דודן בתואנות חוקיות שונות) מה שקרה אחר כך מתועד היטב: ב-123 להקמתה של לייבון, עזבה אמלי וולפן את לייבון וחזרה אחרי 4 שנים, נשואה לאלפונז ויולנזה, “מרקיז” לכאורה שנשא דמיון חשוד לשודד הדרכים הידוע לשמצה, “השועל השחור”. בית ויולנזה ביסס עצמו במהירות בעזרת סחר מתוחכם ביהלומים ואבני חן, ונטייה מרשימה לעקוף חוקי מכס והגבלות סחר. במקביל, חייו של אנדר וולפן היו נגועים בתאונות מצערות: אשתו הראשונה נפלה מאחד הגשרים לנהר וטבעה, ואשתו השנייה סבלה ממגוון מחלות שונות. אנדר עצמו שרד שני נסיונות התנקשות שונים. לאחר שלא הצליח למצוא אישה שלישית (גם האציל קשוח הלב ביותר לא ידון את בתו למוות בידי מה שהחלו לכנות “הקללה של וולפן”) פרש אנדר לאחוזה בקרב מטעי הזיתים של הבית במעלה האסטאל, לאחר שאימץ רשמית את קיראד ויולנזה, בנם של אמלי ואלפונז. קיראד שלט בבית וולפן-ויולנזה באגרוף ברזל כמעט עד לגיל 80, וכבר בימי חייו, נכדיו זנחו את השם העתיק יותר וכינו עצמם ויולנזה בלבד.

כמו בתים חדשים אחרים, אצילי ויולנזה נטו לגאווה, לקוצר רוח, ולהיעדר שיקול דעת. אציל ויולנזה מבוגר הוא מראה נדיר יותר מאשר קומיקאי נורמנדי (בניגוד לנשות בית ויולנזה, שנוטות לאריכות ימים, עצבי ברזל, ותיאבון בריא; לגבי האם הן ראויות למוניטין שיצא להן, נחריש). בעשרות השנים האחרונות, התערערות מצבה הבטחוני של הממלכה משך עוד ועוד מאצילי הבית לחיי שכירי החרב, כאשר הנתח היחסי של הכנסות ממסחר וספנות עלה בהרבה על ההכנסות שהלכו והתדלדלו מחקלאות לאורך הנהר. עם זאת, רוב האצילים הזוטרים שאדמותיהם לאורך האסטאל עדיין שייכים, בדרך ישירה או עקיפה, לבית זה. באופן מצער, בנוסף לעקשנות, אצילי הבית גם זכו במוניטין לאדיקות; שילוב נפיץ. אלו מבית ויולנזה שלומדים בסמינר נוטים להטיף למלחמות קודש יותר מאשר לשלום בית.

המרד של לסטר וולפן

כאשר היה בן 25, לסטור וולפן, נכדו של קיראד “הזאב האדום” וולפן מייסד השושלת, כבר היה מנהיג ומפקד נערץ. הוא פיקד על גדוד, “הטפרים עקובי הדם”, שרשמית היה תחת פיקודה של לייבון, אבל למעשה היה נאמן לו, ולו בלבד. יום אחד, בראשות מחלקה מתוך הגדוד הזה, הפליג לסטור במורד האסטל, וחבורת אנשי נהר עצמאיים, לא יותר מאשר שודדים, השתלטו על הספינה. הם חטפו את לסטור וברחו חזרה למחבואם. ל”מצודת זאב”, האחוזה העתיקה של משפחתו, התכוונו לשלוח דרישת כופר עבור 25 שקי זהב; “25?!” שאל לסטור, מזועזע, “אני שווה לפחות כפול מזה!” ושכנע אותם להגדיל את הדרישה ל-50 שקי זהב – סכום עצום, שבוודאי היה מרושש את האחוזה. בזמן שמשפחתו נאבקה לגייס את הכופר הכבד, אנשיו של לסטור סייעו לאסוף את הכופר, כנראה דרך שוד דרכים משל עצמם ברחבי העמק… מכאן לכאן, לסטור היה בשבי השודדים עונה שלמה.

במהלך אותה עונה, החל להתייחס לסטור לשוביו כאילו היו חייליו. הוא שיחק במשחקיהם, אימן אותם, הציב להם יעדים, הרביץ בהם תורת מלחמה, לימד אותם לצעוד במצעד, לנקות ולתקן את הנשק והשיריון, ולעמוד ולהצדיע לו כשהוא נכנס לחדר. את רוב זמנו בילה בכתיבת טיוטה לספרו הידוע, “מלחמות שני הנהרות”. הוא התנהג כאילו לא היה חטוף, אלא מנהיג.

למרות זאת, הוא נטר טינה עמוקה על החטיפה, אותה ראה כמעט כמו מרד בשורות חייליו, ולא אחת נשבע באוזניהם כי ישוב, יצוד אותם ויתלה אותם על העצים במצודת זאב, כפי שהיה עושה לאנשיו שלו.

בסוף העונה, הגיעו בני משפחתו ואנשיו עם מלוא הכופר, והוא יצא לחופשי. מיד זימן את כל הגדוד אליו, וצעד בכוח מלא ובמהירות אל המחנה של השודדים, לפני שאלו הספיקו להתרחק ולטשטש את עקבותיהם. השודדים לא תיארו לעצמם שהוא יצליח להתארגן כל כך מהר; לסטור חזר מהפשיטה עם 50 שקי הזהב ושאר השלל של השודדים. את חלקה של משפחתו בכופר החזיר בתוספת ריבית, ואת השאר שמר לעצמו.

אז הצעיד את אנשיו ואת השודדים ללייבון, שם דרש מאמיליו הסיה, שהיה אז ראש מועצה צעיר, לתלות אותם, כפי שהבטיח, שכן זה העונש על מרד. אמילו סירב, מעדיף להעביד אותם בשדות העיר, כפי שהיה נהוג לעשות לשודדים. לסטור התחצף, הצעיד אותם חזרה למצודה ותלה אותם על העצים שלו. אולם, כפי שהיה עושה עבור חייליו שלו, הורה לשסף את צווארם לפני התלייה, שלא יסבלו…

זה היה הסדק הראשון בינו ובין לייבון ו”המועצה הגדולה”; בבוא הזמן, סדק זה פורר את האחדות של בתי לייבון, ובית וולפן קרא למרד נגד ממלכת אורוק. מי שהוביל את מרד זה, היה לסטור וולפן, ומרד זה היה סופו, וסופו של גדוד “הטפרים עקובי הדם…”

סגירת תפריט