הקמת בית ספיינטי

כיום בית ספיינטי הינו הבית הגדול והעשיר מבין ארבעת הבתים להם נתנה לייבון. הבית הונהג בשושלת של מנהיגים אמיצים וסוחרים ממולחים שפעם אחר פעם הימרו על לייבון: שזו תגדל ותתפתח. השקעות במשלחות סחר, בגילדת המסחר, בספרייה הלבנה, ברובעי העיר העניים – תמיד החזירו את עצמן עשרות מונים לאורך השנים. אם זה בית שתרם לעיר בנדיבות, זה גם בית שהורם בידי העיר למעמד גבוה מאוד, מה שגרם לאנשי סאפיאנטי לומר, רק חצי בצחוק, “לייבון היא סאפיאנטי, וסאפיאנטי הוא לייבון”. היום, אפשר לסלוח למבקר שיתבלבל ויחשוב שכל אצילי לייבון הם מבית סאפיאנטי; מלבד מספרם הגדול יותר, יש סבירות גבוהה יותר שהם יהיו במגע עם מבקרים: למרפאה, לספריה, לגילדה או למועצה, שם הם יושבים כנציגי המשפחות. כסוחרים, משפחת ספיינטי חרתה על דגלה את המוטו המשפחתי – “Scientiae, Negotium, Progressio” (שמשמעותו כמובן – Knowledge, Business, Progression) והיו מוכנים לסחור עם כל מי שעשה עסקים כמו שצריך, ולמדו כל מה שיכלו מכל אחד. מספרים כי איסוף הידע אצל בית ספיינטי העתיק התחיל לפני מאות שנים, מהחיפוש האלכימי אחר חיי הנצח. שמועות מספרות על זיקוק זהב ומינרל מהנהר, מרקחות של גופרית וקדירות מבעבעות. ידע איזוטרי ממקורות שונים ומשונים, וביקור בגלעדי שייף. לעיתים קורה שמי מבני ובנות ספיינטי הביאו למותם שלהם עקב טעות מדידת כספית, או מנת יתר של אקוניטון שנמצא בבקבוק הלא-נכון. בית ספיינטי שלוב בהיסטוריה של הספריה הלבנה כמעט מיום היווסדו, והשנים שלובים בהיסטוריית לייבון זה מאות בשנים. מספרים כי בבית ספיינטי נהוג להשאיר חלון פתוח לכל ארבעת רוחות השמיים, כדי לסמל את ההקשבה לידע מכל כיוון.

בית ספיינטי בתקופות האחרונות

גם בתקופות הקשות של העיר, משפחת ספיינטי שמרה על כוחה, ופתחה את שעריה כמקלט לנרדפים, אנושיים ולא אנושיים כאחד, מה שעורר שמועות רבות על כך שהם ממשיכים לסחור עם הלא אנושיים, על אף החקיקה בנושא. ברגע שאיפשרו הסכמים פרטניים עם הלא אנושיים – בית ספיינטי היה בין הראשונים ליצור מחדש הסכמים גלויים של סחר.

האחיות לבית ספיינטי

מאז שהבית עבר להנהגתן של האחיות ספיינטי, הבית והמסחר שהוא עוסק בו משגשגים, אך השמועות סביבן רק הולכות ומתגברות. ידוע כי שלוש האצילות אובסיסיביות לרכישת ידע כמו אביהן המנוח לאונרדו ספיינטי, וכי הן מוכנות לשבת ולסחור עם כל אחד, ללא קשר למוצאו או למינו. הן ידועות כסוחרות הוגנות שמתנהלות בנועם, אך כל מי שניסה לרמות אותן עד היום התחרט על זה קשות. החיבה של העלמות ספיינטי לרקיחת תרופות ותמרוקים, ונכונותן לסייע לכל נצרך (סיוע שהוא לרוב יעיל) עוררו שמועות כי הן עוסקות בכשפים, אך עוד לא קם האיש שיעז להאשים את המנהיגות של אחד הבתים החזקים והמשפיעים בעיר באישום שכזה, בטח ובטח שבלי הוכחות. המרפאה הפתוחה לסיוע לתושבי העיר, ודרישתן התקיפה לשמור על עצמאות לייבון, קשרו להן קשרים רבים בקרב כל שכבות העיר. משפחת ספיינטי תמכה בהקמת הגילדה כדי לקדם את המסחר, כי מסחר הוא כמו הדם שזורם בעורקים של העיר, ודם חדש מביא איתו אוויר חדש- ידע חדש.

בני בית אחרים

ארליקו פוג’ו ספיינטי

היסטוריון, סופר, ומשורר לעת מצוא. הוגלה מלייבון בפקודת מועצת העיר. בעודו בגלות, כתב מספר ספרים; ביניהם:

  • הדוכס“, מאסה העוסקת בפוליטיקה, מדיניות פנים ויחסי חוץ.
  • בין שני גורלות“, ספר היסטוריה המקדם במרץ את התאוריה ששבטים לוחמניים שהיו קיימים כבר בעמק בין הנהרות התאחדו והקימו את לייבון בעצמם, וכן שהמיתולוגיה של המלך מן המערב נועדה רק להצדיק תוקפנות ושתלטנות אורוקית.
  • געגועים“, ספר סמי-אוטוביוגרפי, הטוען לנקות את שמו ולהצדיק את מעשיו, וכן משתמש בהיסטוריה האישית של ארליקו כסיפור מסגרת לאנקדוטות רבות על אילן היוחסין של בית סאפיינטי, ועל ההיסטוריה של לייבון.
  • ההיסטוריה של כיבוש לייבון ואדמות ממלכת הנהר“, הספר סוקר את כיבוש העמק שבין שני הנהרות בידי הנארד וסרין, ואת 150 השנים הראשונות של הכיבוש הנורמנדי בלייבון.
בכיכר שלושת הגורלות עומדת אחוזת ספיינטי; הנכנס מן הכיכר ימצאו עצמו בלובי מפואר ומולו – פורטרט של לאונרדו ספיינטי השלישי, בפוזה מסורתית, רגל יציבה פשוטה קדימה, בד סגול מלכותי עוטף את כתף ימין וזרוע שמאל, וידו הימנית נחה על “מודל” – מיניאטורה של לייבון וסביבותיה, עשויה לפרטי פרטים, תחת כיפת קריסטל שקופה, שהייתה פופולרית בזמנו. השבירה היחידה מן המסורת היא שמקור האור בפורטרט אינו השמש של אורוק וגם לא מנורה או נברשת מלאות הדר – אלא לפיד בוער. הלפיד הינו קריצה עבור יודעי דבר לביטוי המשויך לאיסלי ספיינטי: “ידע הוא כמו אש; נתינתו לאחרים לא הופכת אותנו לעניים יותר, אלא לחזקים יותר”, ביטוי המופיע בכתביו של לאונרדו לא מעט. זו הסיבה שפורטרט זה, ולא הפורטרט בצעירותו, כאשר התעתד לרשת את דודו העוצר בתור השר הצעיר ביותר לבית ספיינטי מזה יותר מ-200 שנה, ולא הפורטרט הגדול שעשה עם שלושת בנותיו במלאות 13 לבתו הצעירה, לוצ’יה, תלוי בכניסה. משום שלאונרדו ספיינטי תמיד השתדל להדליק גם את להבתם של אחרים.

לאונרדו ספיינטי הראשון

בשנת 300 להקמתה של לייבון, לאונרדו ספיינטי הראשון, “לאונרדו הזקן”, מת בשיבה טובה, בן 73, וכנראה, מאושר באופן מושלם. לאורך 49 שנות שלטונו כשר ספיינטי , עד היום התקופה הרציפה הארוכה ביותר של שר מקרב בתי לייבון, ראה את חמשת ילדיו מתחתנים בקרב בתי האצולה של לייבון ודוכסויות נורמנד ואדמאן השכנות, חנך את ההרחבה הראשונה של חומות הנמל ואת בניית “המנוף הגדול” לצד כיכר הממגורות, וחזה בהרחבתה של לייבון אל מעבר לגבעת התמרים, אחד מגבולותיה הטבעיים של העיר.

ארנו ספיינטי

בנו של לאונרדו, ארנו ספיינטי , לא היה חזק או חכם כאביו; יומנים ומכתבים מאותה תקופה מראים שרוב אצילי לייבון, ואפילו בני בית סאפיינטי מסוימים העדיפו שארנו יפנה את מקומו לרפאלו, אחיו הקטן. אח! איזו היסטוריה מפוארת יכולנו לכתוב על ההתמודדות של רפאלו עם שנות החושך שיבואו! במקום, עלינו לתמצת בעצב שכאשר החלה מלחמת האזרחים, שלח ארנו את אחיו בראש גדוד החניתות הראשון של ספיינטי, והוא מת בקרב על גשר בארדו. לאחר מות רפאלו, נטל ארנו תפקיד ישיר יותר בפיקוד על כוחות ספיינטי. באותם הימים גילדת הסוחרים הייתה בנק אישי של מועצת לייבון; המועצה ממנה באופן קבע צי ספינות מאוישות במלחים מיומנים, וצבא סדיר, קטן אך בעל יכולות לא מבוטלות. ארנו, “איש-נהרות” מגיל צעיר, תמך בהמשך הלחימה. כדי לממן את המשך המלחמה, הכבידה המועצה את נטל המיסים על בעלי המלאכה והסוחרים בעיר. הלוואות חסרות אחריות, וסגירת בתי מסחר של “זרים” או “לא אנושיים” פגעו בכלכלה של העיר, והקטינו את המסחר, מה שהוביל לעלייה באבטלה. בעזרת פרצות עלומות בחוקים, חלק מבתי האצולה שמרו על הכנסות נאות דרך הסכמים פרטניים עם סוחרים בליראל ובקרב השייף, אך הכנסות אלו היו ברובן פטורות ממס, וזה החמיר את המצב. משבר כלכלי איים באופק, והניגוד, בין המקורבים למרוחקים, רק התסיס את העיר עוד יותר. ארנו חזה בירידת קרנו של הבית, ואחרי שורה של הפסדים חלקיים, נתקעה הלחימה בבוץ. מחוץ ללייבון, האיחודיסטים (דוגלי האיחוד בין לייבון וממלכת אורוק) ואנשי הנהרות שרפו שדות, עקרו פרדסים, ופשטו אלו על כפריהם של אלו; בלייבון, יכולת להסתבך אם היית נכנס לשכונה הלא נכונה עם הצבע הלא נכון על בגדיך – אבל משמר העיר הצליח להכיל את קטטות הרחוב ומלחמות-הזוטא שהיו פורצות. לייבון החלה לקרטע, ואפילו בקרב האצילים הנאמנים ביותר החלו הלחישות שהמועצה עלולה להוביל את לייבון לידי חורבן. ב-312, ארנו ספיינטי מעד בעת שובו מנשף ליל שוויון הסתיו המסורתי, וחתך את ידו על זיז בולט בקיר. החתך הזדהם, הזיהום התפשט, ומקץ שלושה לילות, ארנו מת; בן 55.

לאונרדו ספיינטי השני

בנו הבכור של ארנו, ייזכר כ”לאונרדו הגדול”. בהספד לאביו, ובנאומו למועצה, דיבר כראשון “אנשי הנהרות”. דיבר על הדם המשותף של אצילי לייבון ואנשי העמק; דיבר על עוצמתה ועושרה של לייבון. בשנתיים הראשונות לשלטונו, הסדירה המועצה צמצום של הצבא, וב-318 הנחה בעדינות אך בנחישות הסכם הפסקת אש שהחזיק כמעט 7 שנים. כאשר, ב-325, הטבח הנורא של קפלת הברושים הלבנים ריסק את הסכם הפסקת האש, היה בין יוזמי ומקימי המרפאה בכיכר שלושת השכונות, צעדים שעזרו לצמצם את היקף הלחימה והנזק לערוצי התקשורת בין הצדדים. בקרב השייף ומהגרים אחרים ללייבון, לאונרדו הגדול לא זכור לטובה; הוא לחץ על המשמר לאכוף את חוקי המכס שהגנו על בעלי מלאכה וסוחרים אנשי לייבון, והיה אחראי בעצמו לכמה חקיקות מאוד לא סימפטיות. למרות זאת, אי אפשר להגזים בתרומתו לכך שלייבון צלחה את התקופה הזו כעיר מאוחדת, ואף חזרה לגדול. עד 350, העצמאות של לייבון נראתה קרובה מאי פעם. לאונרדו השני ידע להימנע מבור האגו שהפיל אליו לא מעט מקודמיו מתפקיד, וידע לרומם את חבריו ולקרב את מבקריו. ורלה, בתו הבכורה של שר ויולנזה, איתה התחתן ב-307, הולידה להם 4 ילדים, והבכור, רפאלו, היה בן מסור ותלמיד שקדן של דרכי אביו. עם סוף החורף הקשה של 350, שקט השתרר בצפון אורוק, והממלכה הפנתה את מבטה ללייבון. עם האביב, הגיעו דרישות חדשות ללייבון להעלות מיסים לשיקום אורוק אחרי המלחמה הארוכה. המועצה התמהמה לענות, מספקת את התירוץ עבור המלך לגייס תמיכה ולהיכנס ללייבון. אחרי שתי ועידות שהסתיימו ללא החלטה בין נציגי לייבון והכתר, הכריזה אורוק על מצור. לאורך אביב וקיץ 353, צרו כוחות אורוק על לייבון, מונעים תנועת אנשים וסחורות פנימה והחוצה. העיר, תלויה בייבוא מזון כדי להאכיל את מאות אלפי תושביה, החלה לרעוב. בחורף של 352, העביר לאונרדו ספיינטי השני את השלטון על בית ספיינטי לבנו, רפאלו, ועזב את העיר, יחד עם ורלה אשתו ונכדיהם שטרם היו בגיל בגרות. הם עברו לאחוזת ספיינטי באזור בארדו, ולא שבו ללייבון עד 365, זמן קצר לפני אשרור האמנה. חודש אחרי אשרור האמנה, הוא מת. דגלי העיר ירדו לחצי התורן, והמשמר לבש סרטים שחורים.

רפאלו ספיינטי

רפאלו ספיינטי היה, כאמור, תלמיד שקדן של אביו. אבל היה חסר לו אינסטינקט טורפני מסוים. הוא הצטרף לקריאתו הפייסנית של סמואל הסיה לשלום בוועדה בין לייבון ואורוק. מטרת הוועדה הייתה להסדיר את מערכת היחסים בין לייבון ואורוק, ולספק לאורוק הכנסה קבועה של מיסים בעודה מקנה ללייבון חופש גדול יותר בניהול ענייניה. אבל בעוד שאת מלך אורוק ליוו החוצה בנימוס מהדלת הקדמית, זה נעשה במחיר הכנסת קיסר ליראל מהדלת האחורית. נציג האלפים במועצה אמנם מעולם לא הצביע בהצבעה רשמית של המועצה, אבל מקומו לצד השולחן הבטיח שקולו של הקיסר נשמע, ועיניו נשארו פקוחות לדאוג לאינטרסים של האימפריה בלייבון.

אפולוניה ספיינטי

ב-370, כאשר היה נדמה למשך כמה שבועות מתוחים שתפרוץ מלחמה רפאלו רומם את בתו, אפולוניה, לתפקיד שרת ספיינטי, חרף תמיכת ויולנזה ובתים נוספים בג’יאנקרלו, בנו השני. כאשר בחורף התבהר שלא תהיה מלחמה, ולמרות שהמועצה צפתה שיחזור לתפקיד פעיל ויחזיר את אפולוניה לתפקידה הקודם במרפאה, החליט רפאלו להפוך את פרישתו לרשמית; בכך המשיך את מנהגו של אביו לפרוש בעודו חי, ולהמשיך לייעץ ולתמוך מאחורי הקלעים – מנהג שהמשיכו בו ראשי ספיינטי לעתים קרובות. אפולוניה שלטה זמן קצר. היא לא הספיקה להתחתן ואחיינה, ליאו דונו ספיינטי, החליף אותה ב-383, בעודו רק בן 31. אולם באותו זמן קצר, הספיקה להפוך לא מעט מהמדיניות, הרשמית והלא רשמית, שעדיין עיכבה את ההתקדמות של סוחרים לא אנושיים בלייבון. הסוחרים האלפים, כמובן, נהנו לחסום את מתחריהם מקרב השייף באותם חוקים בני עשרות שנים שהשתמשו בהם כדי לחסום אותם. אפולוניה הצליחה, בדיסקרטיות ודיפלומטיות, לקדם את השייף שהיו יותר נעימים לבריות למוקדי השפעה, ולהקל עליהם לסחור בלייבון.

ליאו דונו ספיינטי

ליאו דונו המשיך את המדיניות של דודתו, וכאשר, ב-405, הצליח למנות בן דוד אחד לאחראי על המכסים בנמל ובן דוד שני לתפקיד השופט המחוזי על רובע הנמל וכיכר הממגורות, זה הבטיח שהחוקים המגבילים סחר ומגורים ללא אנושיים יהפכו לאות מתה בספר החוקים. אם יש רצון טוב בקרב השייף כלפי בית ספיינטי, הוא מגיע לא מעט בזכותם. ב-423, ליאו דונו מת בפתאומיות מדום לב בעת שחיית הבוקר הקבועה שלו באסטאל. פטרישיה, הפלגש השלישית שלו, הייתה איתו בעת מותו, והיא סיפרה שמת עם חיוך על הפנים. נו. ליאו דונו עצמו היה, באופן מאוד לא רגיל לבית ספיינטי , בן יחיד, וגם הוא לא נחל הצלחה רבה בתחום הכל כך קריטי הזה עבור בתי אצולה. אף שהתחתן שלוש פעמים, רק שלושה ילדים הגיעו לגיל בגרות, אחרי רצף מצער של תאונות, מחלות, ומסעות הרפתקניים ליבשת השייף. צוואה שתוקפה מפוקפק דילגה על הבת הבכורה, לוצ’יה, לטובת הבן השני, סטפן, בנימוק שאימה של לוצ’יה לא הייתה אדוקה מספיק. סטפן החזיק בתואר ובבית 15 שנה לפני שהחליט לוותר, והעביר את השלטון לבנו, קרלו סטפן, שהחזיק בו כעוצר עד לבגרותו של נכדה של לוצ’יה, לאונרדו השלישי; “לאונרדו המאיר”.

לאונרדו ספיינטי השלישי

ב-445 יצא לאונרדו למסע ברחבי אורוק, וכאשר חזר ב-449 היה נשוי לבלה קלדאמן, מדוכסות אדמאן. השניים נפגשו בעת חופשת אביב בלייבון, מנהג שגור אצל אנשי אצולה מהדוכסויות השכנות. בין 450 ו-470, ידעה לייבון וידע בית ספיינטי תקופה של פריחה, התקדמות, ושגשוג. כאשר ב-450 היישוב השייפי הראשון מחוץ לקונפדרציה הוקם בקרבת לייבון, מוגדר כ”תחנת מעבר ומנוחה”. מצידו ובעזרתה של בלה, לאונרדו הפך למעין “ראש ממשלה” לקרלו סטפן, מתמקד בפיתוח עסקי הבית הענפים, והשקעה במרפאה ובתחנת המעבר והמנוחה, בעוד שקרלו סטפן התעסק ביחסי חוץ, פוליטיקה עם הבתים האחרים ועם ממלכת אורוק. ב-455, בלה, שהייתה אישה חולנית למרות הרצון העז שלה, נכנעה למחלה ארוכה, ומתה. היא השאירה את לאונרדו ללא ילדים, והוא חזר לגור באחוזה עם דודו וחברו הקרוב, קרלו סטפן. לאונרדו קבר את עצמו בעבודה, לעתים נדירות ישן יותר מ-4 שעות בלילה. הוא החל לנסוע לנסיעות ארוכות מחוץ ללייבון יותר ויותר, מבקר בתחנת המעבר והמנוחה אותה עזר לפתח, ואפילו משלים מספר נסיעות ארוכות ליבשת הקונפדרציה, באופן יחיד במינו. ב-470, כאשר קרלו סטפן מת רווק וללא צאצאים, לאונרדו השלישי הפך לראש הבית. באחד ממסעותיו הרבים, פגש את תיאה סופיה הילדרגונדר (ענף מבתי דוכסות נורמנד), וכאשר עלה לראשות הבית, גם התחתן איתה. מכל העדויות, אפשר לומר שנישואיהם היו נישואים שמחים, גם אם היו בעיקר נישואי נוחות (בתור בת רביעית לבית לא גדול מנורמנד, הוריה שמחו למצוא חתן מהולל כל כך עבורה, למרות הפרש הגילאים). לאונרדו נכנס לתקופת אבל כבד כאשר נפטרה בלידת בתו השלישית, לוצ’יה, אולם בנותיו חילצו אותו ממנה, וחיוכו חזר להאיר את הבית ואת העיר. מצידו, לאונרדו המשיך לקדם את קשרי המסחר עם השייף והאלפים, הרחבת חילופי המידע, חיזוק האקדמיה והספריה הלבנה כדי להעמיק את יסודות העיר. בכל הזדמנות, חיפש לאפשר לעוד ועוד אנשים להבעיר את שכלם מאש הידע שבערה בספיינטי. כאשר, ב-490, נפטר בשנתו, צוואתו רוממה לא אחת, אלא את שלושת בנותיו לראשות הבית. צוואה זו היוותה מוקד לביקורת והתקפות חוקיות מול המועצה, בעיקר ממניעים שמרניים: משום שלאונרדו לא מינה מנהיג בית אחד, ומשום שמינה אישה לתפקיד. אף שחוקת אורוק, בעקבות המלכה סרין, מאפשרת לבנות לרשת את הוריהם, שוב ושוב אצילי לייבון העבירו את תאריהם ונכסיהם לבנים ולא לבנות. גם הפעם, נכדיו של רפאלו, בנו של ליאו דונו, העלו התנגדויות שונות מדוע התואר והבית צריך לעבור אליהם. אולם, בסופו של דבר, ההתנגדויות שככו. לא רק משום שהמועצה הצביעה בעד הצוואה של לאונרדו, אלא משום שבנותיו, באופן ברור ומובהק, המשיכו את המסורת שלו: לשמור על אש הידע בוערת תמיד, ולהבעיר את שכלו של כל אחד המעוניין בכך.
סגירת תפריט