יום שיוויון הסתיו

יום שיוויון הסתיו הוא חג שנהוג לחגוג בלייבון וגם במקומות אחרים. החג מתחיל באופן רשמי עם הזריחה על יום שיוויון הסתיו, היום שבו אורך היום והלילה שווים במהלך עונת הסתיו, ומסתיים עם הזריחה של היום הבא. למרות זאת, נהוג לחגוג גם את היום שלפני ואת היום שאחרי, אם כי במידה פחותה. זוהי החגיגה הרשמית האחרונה לפני החורף; אנשי לייבון מנצלים את יום השיוויון לחגוג את מזלם הטוב, לספור את ברכות השנה שעברה, לחגוג במשתאות גדולים, לרקוד בנשפים מסורתיים ואפילו בחגיגות שכונתיות במימון העיר או שכניה – אפילו אימפריית ליראל מממנת אירועים בעת יום השיוויון. החג ידוע בכל מיני שמות, “יום החשבון”, “הסף”, “יום העם”, “החג האחרון”, ואפילו, פה ושם, בתור “חג העצמאות”; אבל ממש בשקט.

מנהגים מקוריים

מועד הלילה הארוך ביותר, היום הארוך ביותר, וימי השיוויון של האביב והסתיו שימשו לציוני דרך לאורך השנה החקלאית, ובמיוחד, יום שיוויון האביב שימש בתור היום הראשון של השנה החדשה, ויום שיוויון הסתיו בתור סופה של העונה החקלאית. הוא גם ציין את תחילת עונת הגשמים והסופות, תחילת העלייה במפלס הנהר, וסוף העונה שבה נהגו לצאת למסעות ימיים.

שבטי הנהר והעמק, לפני הקמת לייבון, חגגו את יום שיוויון הסתיו במשתאות ציבוריים; יש לנו עדויות ברורות לכך ששבטים נפרדים, ואפילו שבטים לוחמים, היו נפגשים לטובת משתה משותף. אנשי הנהר והעמק נהגו להכריז על הפסקת אש לטובת החג, שבדרך כלל נמשכה אל ובמהלך החורף. במשתאות אלו נהגו לציין לידות ונישואים שקרו לאורך השנה (כפי שלידות ונישואים שקרו בחורף ציינו ביום שיוויון האביב). בין מנהגי החג היו לציין את ברכות השבט שהיו בשנה החולפת, בבניית אנדרטאות או הוספה לאנדרטאות קיימות, ובשירה אפית, והתכוננות לחורף הקרוב, דרך טקסים רוחניים ודתיים שנועדו לעודד בריאות, הצלחה, ושלום. בחלק מהשבטים, אם לא הייתה נהוגה הורשה אלא התמודדות על תפקיד ראש השבט, חג זה היה החג האחרון שבו היה מותר להתמודד על תפקיד ראש השבט לפני יום שיוויון האביב הבא.

באתר גבעת התמרים נמצא מבנה עץ מאובן, ושחזור התבליטים הראה שאריות של טקסים לחגיגת יום השיוויון כיום בו רוח היום ורוח הלילה, שר השמש ושר הירח, נפגשים; היום בו מלכי האביב והקיץ פוגשים את מלכות הסתיו והחורף, ויושבים לסעוד יחדיו. התבליטים שויכו לטקסי חגיגות הקציר והבעת תודה לארץ על תנובתה. בקרב תושבי לייבון עדיין נהוג לזרוק פיסות אוכל לרוח או להציע אותן לחיות, וכן מציעים ממתקים ואף משלוחי מנות לשכנים וחברים, כמחוות תודה על כל השפע שסיפקה הארץ בעונה שעברה.

לייבון המוקדמת

עם הקמתה של לייבון והתפתחות תפקידה כתחנת מסחר, החלו לציין אצילי וסוחרי לייבון את יום שיוויון הסתיו בתור מועד משמעותי מבחינה מסחרית וחוקית. יום שיוויון הסתיו שימש לציון סיומה של העונה החקלאית הרשמית. במקרים בהם נהוג לתעד את תנובת השדה והמטע, למשל לטובת העברת מיסים לבעל האדמה, יום שיוויון הסתיו היה היום האחרון שבו תעדו את התנובה. מסיבה זו מכונה החג גם “יום חשבון” (על משקל יום הדין, וגם “סף”, על משקל הסף מן העונה החקלאית ל”עונה החופשית”. פירות ותבואה שנאספים, נקצרים או נקטפים ביום שיוויון הסתיו מכונים “תנובה על הסף”, והכינוי משמש גם במקרים אחרים (למשל, על ספינה שמגיעה במהלך החג יגידו שהיא הגיעה לנמל “על הסף”).

במקרים שבהם הוענקה הלוואה, היא הייתה מוענקת “עד הסף”, זאת אומרת עד ליום חשבון, שבו יש להחזיר את כל ההלוואות. עם התפתחות הסחר הימי, ופתיחת הנמל ואחר כך המספנות של לייבון, החל יום השיוויון לציין את התקופה שבה ספינות היו נכנסות למעגן יבש, ולתיקונים. במקרים רבים, החג הזה גם ציין את הזמן שבו מלחים היו מוצאים את עצמם ללא תעסוקה, והיו משתקעים למשך החורף בלייבון או מוצאים עבודות זמניות בסבלות, בנייה ודייג. “עובדי חורף” כאלו החלו לחגוג את קבלת שכרם המשמעותי האחרון בבתי מרזח ובתי תענוגות רבים ברחבי העיר. במאה השנייה להקמת העיר, החגיגות היו מתחילות כבר בשבוע שלפני יום השיוויון, המחירים היו מטפסים מעלה-מעלה, ובבתי עסק רבים היו מציעים שירותים מיוחדים לטובת החגיגות: מכירת מאכלים ומשקאות מיוחדים, שייט תענוגות במורד הנהרות, או תחרויות ניגון ושירה. העיר החלה למשוך מבקרים ותיירים לתקופה שלפני החגיגות, ובמיוחד משום שלאחר יום השיוויון המסע היבשתי נהיה קשה יותר והמסע הימי נהיה נדיר יותר.

באותה תקופה, החגיגות לבשו אופי ימי בעיקר, נערות צעירות יצאו לרקוד עם מלחים ויורדי ים, וספנים היו מזמינים את ילדי העיר לצייר על מפרשים וספינות בבנייה.

החושך הקטן ויום העם

עם עליית מעמדה של לייבון היא החלה למשוך עוד ועוד גלים של מהגרים וסוחרים זרים, ואלו מילאו את השכונות החדשות של העיר. כנהוג, אימצו התושבים החדשים את החג העירוני, אבל נתנו לו נופך מיוחד משל עצמם: כך אפשר היה למצוא דוכני שייף המוכרים צעצועי עץ מופעלים בקפיץ וממתקים מסוכרים על מקל, או במה גבוהה עם רביעיית מיתרים וזמרת המברכת את השמש בשכונה האלפית. לקראת סוף המאה השלישית, המתיחות הבין גזעית בעיר הלכה וגברה, וחלק מהמתיחות הזו החל להתבטא ביום השיוויון, כאשר כנופיות של מלחים שיכורים ומשועממים היו מסתובבות ברחוב, עטורים סרטים כחולים ולבנים (צבעי הים והקצף) ומטרידים עוברים ושבים שלא “חוגגים כמו שצריך”. ביום השיוויון 299, ביום פרעות ידוע לשמצה, כ-200 מתפרעים החריבו דוכנים, נפצו שמשות, והכריחו “לא אנושיות” לרקוד ולנשק אותם. התגובה המוחצת של המשמר ביום שאחרי הוסיפה למתיחות כאשר תושבים רבים הרגישו שהמשמר הופנה נגד מטרות קלות, ובמיוחד נגד לא-אנושיים שהגיבו למתפרעים, ולא נגד המתפרעים עצמם.

בחצי הראשון של המאה הרביעית, תקופה הידועה בתור “החושך הקטן”, יום השיוויון הלך וצבר נופך שונה. התגברות הטינה והמתיחות בין תושבי לייבון, שראו עצמם כ”לייבונים מקוריים”, וכתושבים ראויים יותר, מאשר תושבי לייבון הלא-אנושיים, דרשו, ולעתים קרובות קיבלו, יחס מיוחד מן המועצה ורשויות העיר אל מול הלא-אנושיים. בהחלטה ידועה לשמצה, לאונרדו הגדול הביא ב-327 את המועצה לאסור על הלא-אנושיים להפריע “לחגיגות יום השיוויון הקדושות בטקסים מביאי מזל רע”, צו שבלתי אפשרי לאכוף אבל נתן גושפנקא למתפרעים להשתולל בשכונות לא אנושיות, להפוך דוכנים ולשבור במות. בחלק משכונות העיר החלו לחגוג את יום השיוויון בתור “יום העם”.

“יום העם” הוכיח עצמו כחרב פיפיות, כאשר “אנשי נהרות”, מהפכנים ומרדנים שהאמינו שיש לתבוע את עצמאות לייבון מאורוק, אפילו במאבק צבאי אם יידרש, השתמשו בו כדי להתסיס את האוכלוסיה נגד אורוק ולגייס עוד תושבי עיר לנס המרד. אולי בבהלה ממה שהם עלולים להביא על עצמם, גורמים במועצה החלו לקדם חגיגות רשמיות של יום השיוויון, שנועדו למשוך את ההמונים הרחק מחגיגות לא רשמיות, שראו כאיום. כך החלה המועצה לממן בדרנים, להטוטנים, לייצנים וזמרים, שהסתובבו מהבוקר בשכונות העיר והזמינו את תושבי העיר לבימות הבידור וחצרות המשתה הגדולות שפתחה ומימנה המועצה. באותו זמן, משמר העיר הפגין נוכחות גוברת בחגיגות ה”לא רשמיות” מה שעזר במידת מה לצמצם את השפעתן. חגיגות ציבוריות אלו, במימון המועצה, עזרו לקבע את החג בתור חג “רשמי”, ונתנו לו אופי של חגיגה גדולה ומשמחת, בכל רחבי העיר. בין פעולותיה של אפולוניה ספיינטי, הצליחה הגבירה להביא חלק קטן מהמימון הציבורי הזה גם לשכונות של הלא-אנושיים, ושמה את המשמר במוקדי חיכוך ידועים, וכך עזרה לצמצם ובסופו של דבר להעלים את ניצול החג לפרעות בשכונות הלא-אנושיים.

יום השיוויון בימינו, ו”חג העצמאות”

המאה החמישית הייתה מאה של צמיחה ושגשוג עבור לייבון, ובתקופת המלך כריסטוף “היציב”, היא ידעה צמיחה בגודל, במספר ובעושר שהיא חסרת תקדים בהיסטוריה של לייבון, ואין לה אח ורע בעולם.

במאה האחרונה, יום השיוויון הפך להיות לא רק יום חגיגות ובידור, אלא גם יום שבו תושבי לייבון שמחו על מזלם הטוב וציינו אותו, לא כדי להשוויץ בו, אלא כדי להיות בטוחים שהם מוקירים עליו תודה – וגם, כמובן, כדי להתגאות! המועצה המשיכה לממן חגיגות ציבוריות, אם כי יחד עם העצמאות של אצילי לייבון ירד גם כוחה של המועצה והיום התרומה שלה צנועה יותר מאשר במאות קודמות. עם זאת, דווקא ההשקעה של זרים בלייבון, למשל אימפריית ליראל וגופים אחרים, עלתה, והחגיגה הפכה גם להזדמנות טובה עבור המבקרים ללייבון להפגין את האופי האישי שלהם ואת האופן שבו הם חוגגים את יום השיוויון.

במקביל, ואולי בהד ל”יום העם”, יש האומרים שצריך לחגוג את יום השיוויון כ”חג העצמאות”, בין אם עצמאות מאיום המלחמה או מעריצות אורוק, לא ברור. היות הסכם הקונפדרציה עדיין בחיתוליו, עדיין לא ברור אם יכולים תושבי לייבון לחגוג את עצמאותם או לא; אבל אין ספק, שאנחנו נגלה.

סגירת תפריט