יומנו של שלורג – מחקר תרבות

הטאנדרולים ידועים בשמות רבים: ברברים, אנשי פרא, חיות אדם, הרשימה ממשיכה. אני חקרתי את אנשי דוכסות טאנדרול בשנתיים האחרונות, חייתי איתם וראיתי את דתם, התנהגותיהם, חגיהם… במגילה זו הסבר נאות עבור הקורא המלומד. בניגוד לעמיתי שמעולם לא נדדו צפונה, על כרסיהם המדושנות – הרשו לי להשיב על השאלה החשובה מכל: האם יושבי טאנדרול הינם הברברים הצפוניים עליהם מספרות האגדות?

בקצרה, אשיב לשלילה, ואוסיף עיצה ידידותית לאלו מכם אשר יתמזל מזלם לפגוש בהם במחוזות הולדתם: עלבון שכזה יוביל כמעט בהכרח לשפיכות דמים. לא יותר או פחות מלרמוז כי אצילי נורמנד הינם בני תערובת.

אך אני מקדים את המאוחר, הרשו לי לחלוק אתכם את שאני למדתי במסעותי. לא היסטוריה עתיקה קבורה בשלג ובדם, כי אם את האמת החיה מאחורי הרוח של טאנדרול.

החיים בגבולות האדם

הטאנדרולים חיים בשבטים השולטים על טריטוריות נרחבות וישנם עשרות שבטים שונים עם מסורות, אופי ואגדות שונות. כמות שהלוחם לודו אגרוף-קרח אמר לי מעל קרן השתייה שלו, המגולפת משנהב ממותות לא פחות, המנהגים משתנים משבט לשבט, אבל הרוח של טאנדרול היא אותה הרוח. האדמה הקרה והקשה מעצבת אנשים קרים וקשים היודעים את ערכה של אש חזקה.

אך אני סוטה מן הנושא.

לכל שבט יש מנהיג הנקראה צ’יפטיין, או בקצרה צ’יף, העומד בראש לוחמיו. לעיתים הצ’יף נבחר על ידי לוחמיו, לפעמים המנהיגות עוברת בירושה.

מנהיג הדוכסות נקרא יארל והיארל הוא תמיד צ’יפטיין בעצמו, נהוג כי היועצים הקרובים ביותר ליארל מכונים ת’יין ומילתם מילתם היא מילת היארל, עלבון לת’יין הוא עלבון ליארל ולטאנדרולים יש זיכרון ארוך. בניגוד למסורות השונות של השבטים – המסורת על בחירת היארל היא אחד מהעקרונות המקודשים לטאנדרולים – רק צ’יף יכול להיבחר להיות יארל ועליו לזכות באמונם של שאר הצ’יפטיינים. לעיתים מלחמות הירושה בטאנדרול צובעות את הנהרות בארגמן.

ישנה אפשרות נוספת להחלפת היארל אבל לזה אכנס אחרי זה.

את התרבות הטאנדרולית צובעות מסורות רבות, אבל מדובר בעם קשה עורף, חופשי ברוחו ומלא עוז. נאמנות לחברים, כבוד לאלו שהרוויחו אותו ומתן הזדמנות להרוויח כבוד למי שטרם בייש את עצמו. הטאנדרול אינם מעוניינים בצדק לכשעצמו, אלא בהכרה וכבוד מחבריהם.

תמהתי על הנושא, ומה עם צדק כמו שמכירים אותו בדרום? התשובה שקיבלתי, מיארל סיגורד ברינסן בעצמו היתה מטרידה, ואביא אותה בלשונה: “אין צדק בעולם, כשמשפחת נמרים רעבה, הארנב מת, איפה הצדק? מה הארנב עשה לנמר? כלום! הנמר היה נאמן למשפחתו הרעבה, היה לו את החופש לצוד, הוא הראה כבוד לארנב ולא בזבז שום חלק בגופתו, לארנב הייתה את ההזדמנות לברוח ולהילחם כשהנמר צד אותו, כשווה בין שווים.”

טרוד, עזבתי את היארל וחזרתי אל הקהל שבקרבו סעדתי. אט אט נגהה ההבנה, את הבאר ממנה שותה הכבוד הטאנדרולי – חוקים קשים ונוקשים לאנשים קשים. כאלה הם החיים שלהם בצפון המושלג, במלחמה הנמשכת מול האלפים האפלים ומכשופתיהם העקובות מכישוף רע.

להלן, ניסיתי לפרוס כמה מהעקרונות והמילים אשר השאמאן הזקן לימד את ילדי השבט מעל מדורתם, כדי לעשותם חזקים ונחושים במלחמתם – יכול להיות שהשיכר הכהה והסמיך הקהה קצת את זכרוני, אז אביא את העקרונות כפי שהבנתי אותם. אם אתם רוצים לראותם בפעולה, סעו צפונה, סחרו בפרוות, שנהב ופלדה ולימדו אותם בעצמכם.

חובה של כל אחד להגן על עצמו

מדובר בסוג של ‘אני מורחב’ – אב שאינו מגן על ילדיו, צ’יף שאינו מגן על לוחמיו, יארל שאינו שם את חי אנשיו לפני חייו שלו – כל אלו ראויים לבוז. ככל שלטאנדרולי יותר כבוד ויותר עוצמה בין אנשיו, כך הוא מחוייב יותר לתת מזמנו, ממרצו ומיכולתו. היארל, בהתאמה שייך – הלכה למעשה – לאנשיו. יארלים רבים הלקו עצמם על כשלונן של משלחות ציד בשבטים מרוחקים, גם כאשר לא הייתה להם יכולת לעשות דבר בנושא.

אפשר לראות גם את חוק זה הופך קשר הכי קטן שנוצר בין אנשים למשהו הרבה יותר הדוק, “אם מישהו מציל חייו של אחר, חייו שייכים לאותו אחד”, הסבירה לי גארת’, לוחמת ורופאה בשבט דוב ההרים, “אני כבר נהרגתי, אם כשאמות שוב זה יהיה בשביל להציל את חייו של זה שהציל את שלי, רק אז אוכל להשיב את החוב”.

עיקרון האירוח

טאנדרולי לעולם יגיד לו לעובר אורח, שצריך לינה ואוכל. הוא יצפה אולי לתמורה, שאותו עובר אורח למחרת יצוד ארוחה לשניים וישתף גם אותו למשל, אבל לעולם לא יגיד לא. הטאנדרולי לא ישאיר עובר אורח למות בכפור. מצד שני, לפי המנהג הראשון, חייו של עובר האורח שייכים כעת לאותו הטאנדרולי. לעיתים אי ההבנה הזאת נגמרת בצורה מרה ביותר, למרות כוונתם הטובה ביותר של בני הצפון.

אני חייתי עם הטאנדרולים שנתיים, אני שוב מזכיר. מעולם לא הרגשתי שאיני רצוי. האירוח חשוב עוד יותר כשמדובר באנשים משבט אחר, למרות החלוקה לשבטים, הם מאוחדים מאוד.

כולם צריכים לעבוד

זה נשמע מאוד בסיסי ומצחיק,  אבל הרצינות התהומית בה לוקחים הטאנדרולים את חובתם לעצמם ולנאמנים להם, מרחיקה כל שמץ של הומור מן הנושא. הבינו שאם כולם חייבים להגן על עצמו ואחרים, הרי שאין זאטוט בטאנדרול שלא הרים חרב. לנו בדרום יש חיילים מקצועיים, סוחרים שלא יודעים את ההבדל בין קת לחוד ושסיכון החיים בקרב הוא דבר מה השמור למתי מעט. העיר משלמת למשמר להגן על אלו שלא יכולים להגן על עצמם, אצילים משלמים לשכירי חרב.

כל טאנדרולי לוחם. כל טאנדרולי נלחם. מי ברוח ובאש, מי בפלדה ובזרוע. אבל זהו רק קצה זנב העורב – הטאנדרולים מגדלים תבואה, סוחרים ויוצרים. מי שחושב שאני טועה, שינסה להשוות את הברזל החזירי של אליזאן מול פלדת הכפור של שבט דם הדרקון!

סחר חליפין הוגן

שימו לב, לא מסחר, סחר חליפין. בתוך הדוכסות הטאנדרולים לא נוהגים להשתמש במטבעות, תמיד סוחרים בתפוקה אחת בשביל אחרת, הרי אין מישהו שאינו בעל מקצוע. כפי שידוע לכם יש מסחר עם שאר העולם, גם אם רובו חדש, יש להם כסף, אבל אין להם שימוש בו כשהם לא מחוץ לדוכסות.

אפשר לסחור בהכל

זה בדיוק מה שזה אומר, יש לך משהו שמישהו אחר רוצה? אפשר לסחור בו. שוב…זה נשמע פשוט, אבל אסביר איפה זה נהיה קצת פחות: עבדים. יש בטאנדרול עבדים, כמו בהרבה מקומות אחרים בעולם, אבל איך זה יכול להיות כשחופש הוא עיקרון בסיסי? מסתבר שזה פשוט…כל אדם חופשי לסחור…בחופש שלו.

כל עבד בטאנדרול בחר בזה, לכן לעבד גם תמיד יש זכויות מסוימות (למשל נתן את החופש שלו תמורת הבטחה של אוכל ולינה). לרוב גם, העבדים אינם עבדים לעד, כי בחרו “להשכיר” את החופש שלהם למספר שנים. מנהג זה הוציא שם רע לטאנדרול בדרום, אך הוא רחוק מהעבדות הנרצעת של שבויי מלחמה באזורים אחרים.

אתה רק המעשים שלך

זהו אחד המנהגים היפים ביותר, זה לא משנה גילך, אם אתה חזק או חלש, אשה או גבר, חכם או טיפש. אתה המעשים שלך, יש נשים צ’יפטייניות, ישנם ילדים ציידים ועוד ועוד, אם מישהו מוכיח את יכולותיו, הוא מתייחסים אליו בהאתם, שום דבר אחר לא משנה.

הולמגנג

זהו אחד המנהגים האכזריים ביותר בטאנדרול, הולמגנג הוא קרב כבוד.

ישנם גישות שונות לקרב כבוד זה, לרוב זה אינו קרב עד המוות, שכן מדובר בדרך להסדיר עניין משפטי שלא נמצאה דרך אחרת להכריע, אך לעיתים יש יוצאי דופן.

מעבר לדו קרב, ההולמנגנג הוא טקס בפני עצמו – לפי האמונה הטאנדרולית, האלים עצמם שמים עינם על הקרב ולוחמיו, ושופטים בעצמם. נאמר שאדם יכול להתאמן 1000 פעמים על דקירה ללב, ו1000 פעמים לבצע אותה נכון, וחרבו תגיע ללב ותהרוג את אויבו. אך בהולמגאנג, תחת השגחת האלים, הדקירה ה1001 תמצא את דרכה אל מתחת לצלעות, ותגרום למכה שאינה קטלנית. שיסוף גרון יתבצע נמוך מידי, מכה למאחורי הברך תמצא את עצמה מאחורי הירך ותבטיח שהלוחם יוכל לעמוד אחרי ההולמגאנג, דברים בסגנון זה.

שימו לב שבניגוד לתרבויות שונות, זה לא חייב להיות דו קרב, אבל זה תמיד יהיה שווה, אם שניים מאשימים הם חייבים להאשים שניים (גם אם אחד הוא פשוט אח של הנאשם ולכן יכול להצטרף לאשמה).

יש עוד מנהגים רבים, אבל אלו החשובים שתדעו, על מנת להכיר ולהבין את הטאנדרולים.

אחרונים, ביקש ממני השאמאן אסהיט ‘קרדום הרוח’ לציין שניים מחגי אבותיו כדי שיוכלו לראות הדרומיים כי הצפון הרחוק אינו רק דם וקרח ואומץ המחשל את נפש האדם.

חג פרייגרד

אני לא בטוח אם התאריך שלו מתבסס על הולדותה או היום שבו איחדה את השבטים, אבל בכל מקרה, זה החג היחיד. הם נוהגים לשתות הרבה, לשיר לנגן ולחגוג, לא שונה הרבה מחגים רגילים. אה..וכמובן להילחם!

ציד הממותות השנתי

זהו מראה שאין שני לו, הדוגמה האולטימטיבית לאדם כנגד החיה. פעם בשנה, בזמן בו עדרי הממותות נודדות דרומה (כלומר…קרוב לטאנדרול…) שבטי טאנדרול מתארגנים כאחד לציד הממותות השנתי. שיהיה ברור, זה אינו ציד רגיל, הוא מלא בטקסים לפני ואחרי, הם מתארגנים בקבוצות גדולות מאוד, לא יהיו פחות מעשרים לוחמים מול ממותה אחד, אני לא בטוח שאני יכול להדגיש את גודל היצור, אבל זה מרהיב. נאמר שהמשלחת שמביאה את הממותה הכי גדולה תזכה לברכת האלים ושבטה יהנה מחורף קל. הפרוות שימושיות בהכנות לחורף, השומן שלהם מעולה לעששיות ותאורה, ולחטטיהן יש סגולות מיסטיות. זהו מסע קשה ותובעני שלא תמיד כולם חוזרים ממנו, אבל מי שכן חוזר, ועוד צד ממותה, מתקבל כגיבור….

אם אתם רוצים לבקר בטאנדרול, בקיץ בו הממותות מגיעות לטאנדרול זה הזמן הכי מדהים, ללא ספק.

אם קראתם עד פה, וודאי הבנתם, להגיד על טאנדרולי שהוא “ברברי” זה כמו להגיד לשייף שהוא תייש, אין קשר וכניראה שמי שקראתם לו כך יהרוג אותך.

מיומנו של החוקר שלורג, על תרבויות הדוכסויות השונות.

סגירת תפריט