צאצאי נרין גאוסון

נרין גאוסון היה ימאי וסוחר לפני המלחמות, כך טוענת ההיסטוריה הרשמית של הבית; נרין סיפר שתחילת עושרו הייתה בימי סבו, ששחרר נחש מים מדבר ממלכודת מצערת, וקיבל מהנחש מסיכת זהב ומידע לגבי מיקומו של אוצר טבוע. נו; לכל אחד מותר לספר סיפורים. היו אלו ספינות גאוסון שעזרו ליישב את האדמות לאורך הנהר, ונגרים ובנאים שגאוסון מימן שבנו רציפים והניחו את אבני היסוד לסחר המשגשג לאורך הנהר.

עוד לפני שהאמנה של לאונרד השני הבטיחה את המסחר לאורך הנהר, ואת זכותה של לייבון להבטיח את המסחר הזה ולשלוט בנמליה שלה, ראתה לייבון את מי שני הנהרות כחלק ממנה: בדייג, במסחר, בשייט, ואפילו לעתים במלחמה ימית. לאורך השנים, סוחרים עשירים שעשו את עושרם במסעות סחר נועזים הצליחו לקנות לעצמם תואר ושם: אחד מהם היה ריקארד נסקונדר. עוד במאה הראשונה לקיומה, החל מאבק, פוליטי, כלכלי, ולעתים אפילו אלים, על ההשפעה על הנמל ועל ה”ביילי”, פונדק, בית אירוח ובנק זעיר לעת מצוא שהפך לקרקע ניטרלית עבור סוחרי הנמל ושוק שבו סוחרים יכלו לבטח את ספינותיהם, למכור אופציות ועתידות, ולרכל. גאוסון, בית גאוותן ומלא חשיבות עצמית, לא השקיע בקרב הסוחרים חסרי התואר אך בעלי הממון כמו בית נסקונדר. בשורה של מתנות והשקעות נבונות, הגדילו והרחיבו בני נסקונדר את השפעתם, ופסל הנחושת של אלבריך נסקונדר, ראשו החמישי של הבית, עדיין עומד בנמל, מבטו נישא אל האופק הדרומי, וידיו נישאות למעלה, אות של יראת שמיים וברכה, יגידו רוב האנשים (“כי הוא מתרעם שעוד לא קיבל שוחד” יגידו המלעיזים) גם בית המכס העתיק נתרם בידי בית נסקונדר, וכותרות העמודים משלבות את פרצופי ראשי הבית עם דמויות ימיות ואגדתיות.

החושך הקטן היה סופו של בית גאוסון. נירו נסקונדר, ראש הבית באותה תקופה, ראה את הנולד, “צמצם מפרשים וסגר את החלונות” (או במילים אחרות, השקיע בקמצנות וצמצם הוצאות מיותרות) בעוד שאמיליו גאוסון הימר בגדול – והפסיד. בפשיטת רגל, הציע גאוסון לנסקונדר ברית, והבתים התאחדו. המסיכה הירוקה התאחד עם המפרש והסכין, לבית חדש עם סמל חדש.

עם התפתחות העיר, הפוקוס של בית נסקונדר נדד; סיפורים ושמועות הסתובבו על הבית, והפכו למיתוסים שהפכו לקלישאות שחוקות – היום “לשתות עם בן נסקונדר” זה ביטוי נרדף ל”פתי מאמין לכל דבר”, ו”נשיקה נסקונדרית” היא זו המזהירה אותך שחייך בסכנה. אצילי נסקונדר, בתקופות שונות, ייעצו זהירות, והשפעה עקיפה על אורוק כדי להחליש את השליטה בעיר. מבחינה מספרית, זה אף פעם לא היה בית גדול, ובמאה האחרונה שמשו שקעה. חלק מזה הוא ההרגל של אצילי נסקונדר לצאת ל”מסע הגדול”, מסע הכולל ביקור גם בארצות האלפים והשייף (משום כך, מתעקשות השמועות, שבני נסקונדר פיצחו את המלאכה הבלתי אפשרית של התחפשות לבן שייף או לאלף, כך שהם יכולים להסתובב באותן ארצות רחוקות ומיתולוגיות באין מפריע), מסעות שמהם הם לפעמים לא חוזרים. מלבד אהבה לשייט וקרטוגרפיה, בני נסקונדר תמיד ישבו בשורה הראשונה בתיאטראות ופסטיבלים, וחלק מבני הבית (בעיקר בנות הבית) טבלו ידם בכתיבה: ספרות, מחזות, ושירה. אולי כי המשל והסאטירה היו כלי נשק יותר טבעי עבורם מאשר הרומח והחרב. אבל שלא יהיה לכם ספק – הם כנראה יותר ממורמרים לגבי שלטון אורוק מאשר בית ויולנזה..

501-504 להיווסדות לייבון

עוד מראשית דרכו ידע בית נסקונדר לנצל ימים של תהפוכות לטובתו והשנים האחרונות אינן שונות בזה. מיום שהנהר התהפך שלא במועדו, התהפך גם מזלו של הבית. קרנו רק עולה ומספר המוסדות שסמלו מתנוסס עליהם מתרבה משנה לשנה. המרשימה שבמוסדות הללו היא כמובן האקדמיה לאומנויות הבמה שהוקמה ע”י קליסטו נסקונדר הבן. הביילי אומנם נשרף בחושך הקטן, אך בית המכס העתיק עדיין עומד על תילו ולא רחוק היום שסמל המפרש והנחש ישוב להתנוסס עליו, ודיוקנאות ראשי הבתים לעטר את עמודיו.
 
מרגע שעצמאותה של לייבון הובטחה, אנשי ובני נסקונדר הפנו את מאמציהם להבטיח את שגשוגה. בריתות פוליטיות, דרכי מסחר חדשות, בנייה ומחקר – אין דבר שקורה בעיר ואף אחד מבני או אנשי נסקונדר אינו מעורב בו, ין אם במסחר המשגשג, במחקר פורץ דרך או בראשות המועצה.
סגירת תפריט